אסון מינכן של מנצ'סטר יונייטד

אסון מינכן של מנצ'סטר יונייטד הוא הרגע החשוב וההיסטורי ביותר בתולדות המועדון האנגלי.
האסון עצמו התרחש ב-6 בפברואר 1958, והוא נחשב לאחת הטרגדיות הגדולות בתולדות הכדורגל העולמי.
באותו יום מושלג, מטוס הקבוצה שהחזיר את הקבוצה ממשחק גביע באירופה מול הכוכב האדום בלגרד, התרסק כאשר ניסה להמריא לאחר עצירת ביניים במינכן.
23 בני אדם נהרגו בתאונה, בהם שמונה שחקני "תינוקות באזבי".
היה זה דור צעיר ומבטיח שטופח על ידי מנג'ר הקבוצה מאט באזבי.
כאמור האסון זעזע את עולם הספורט כולו, אך גם סימן נקודת מפנה היסטורית במועדון. מתוך האובדן, מנצ'בטר יונייטד קמה ובנתה את עצמה מחדש.
מי שנחשב היה לשחקן המבטיח ביותר באותה קבוצה היה דאנקן אדוארדס.
איתי גלטר אוהד הקבוצה, נסע לאנגליה בעקבות סיפורו של השחקן, וזוהי החוויה שלו.

אסון מינכן של מנצ'סטר יונייטד – דאנקן אדוארדס

הסיפור הזה מתחיל ב-1 באוקטובר 1936, כאשר נולד באנגליה ילד בשם דאנקן אדוארדס.
הוא עוד לא ידע כמובן, אבל עתידו יהיה קשור בכדורגל, בקבוצה שנמצאת בתחילת דרכה.
בסופו של דבר גם באחד האסונות הגדולים שידע הספורט.
אדוארדס נולד בעיר דאדלי, שבאזור המידלנדס של אנגליה. העיר שוכנת לא רחוק מוולברהמפטון, ביתה של קבוצת וולבס, וגם קרובה לברמינגהאם.

האזור כולו מוכר בשם "בלאק קאנטרי", כינוי שניתן לו בגלל העבודות הפיזיות והקשות שאפיינו את המקום.
למשל כריית פחם ועיבוד מתכות.
אלה היו מקצועות נפוצים במיוחד באזור הזה, בעיקר אחרי המהפכה התעשייתית, שהפכה את המידלנדס למוקד של תעשייה כבדה באנגליה.

גם גלאסטון אדוארדס היה חלק מהמרקם המקומי. איש עבודה חרוץ שהתפרנס כמלטש מתכות.
אשתו, שרה אן, עבדה אף היא במפעל. הם היו משפחה צנועה ממעמד הביניים, שחייה לא היו קלים.
ב-1 באוקטובר 1936 נולד בנם הבכור, דאנקן, בבית ברחוב מלברן קרסנט 23 שבאזור וודסייד, דאדלי.
כשנה לאחר מכן עברה המשפחה לרחוב אלם 15.

הטרגדיה הראשונה של משפחת אדוארדס

בבית הזה נולדה בתם קארול אן, אך לצערם הרב, חייה נקטעו בגיל 14 שבועות בלבד עקב דלקת קרום המוח.
השכנים זכרו את דאנקן יושב לבד על המדרגה בכניסה לבית, שקט ומכונס, מתקשה להתמודד עם מותה של אחותו.
בלי קשר היו אלה ימים קשים.
מטוסי קרב גרמניים חלפו מעל העיר, תוצאה של מלחמת העולם השנייה שהייתה ברקע.
גם המצב הכלכלי היה קשה מאוד. אבל דאנקן לא נשבר.
את מה שלא יכול היה לבטא במילים, הוא העביר אל המגרש.

מאז שלמד ללכת, הכדור הפך לחלק ממנו. הוא היה כישרון טבעי, אך לא רק בכדורגל.
עד כדי כך שאפילו הוצע לו להשתתף באליפות ארצית לריקוד בזכות היכולת המרשימה שלו עם הרגליים.
הוא כמעט הסכים, אבל אז הגיע אותו יום שבו נערכו המיונים לנבחרת הכדורגל הארצית של בתי הספר.
דאנקן בחר בכדורגל, התקבל מיד, ולא רק זה, הוא גם מונה לקפטן לשנתיים ברציפות.
בכל רחבי אנגליה כבר דיברו על הילד הגבוה והחסון שיודע לעשות הכול על המגרש.
תיקולים מדויקים וחזקים, אבל גם שליטה עוצרת נשימה בכדור, רכה כמו מגע של משי. פשוט שחקן יוצא דופן.

בתמונה, הבית ברחוב מלברן קרסנט 23

המרדף אחר דאנקן אדוארדס

באופן טבעי קבוצות כמו וולבס ואסטון וילה, ניסו למשוך את הכישרון הצעיר שצמח בחצר האחורית.
אבל הראש של דאנקן היה במקום אחר.
באותם ימים, המשפחה כבר עברה לבית חדש ברחוב אלם, מספר 31.
לשם בדיוק הגיע בשתיים בלילה, ביום הולדתו ה-16 של דאנקן, אדם בשם ברט וואלי
הוא היה שחקן עבר במנצ'סטר יונייטד ומאמן בצוות של מאט באזבי.

לא ברור אם ג'ימי מרפי מספר 2 של באזבי הצטרף אליו באותו ערב, אבל!
מה שברור הוא שמדובר היה במסע שכנוע לילי.
הדפיקות בדלת הפתיעו את ההורים, וכשהם שמעו את הבקשה להעיר את דאנקן באמצע הלילה כדי לדבר איתו על חתימה במנצ'סטר יונייטד, הם לא ידעו איך להגיב.
אולם זמן קצר לאחר מכן, באותו בית בדאדלי, נחתמה רשמית ההצטרפות של דאנקן אדוארדס לקבוצה שהפכה לבית השני שלו, מנצ'סטר יונייטד.

היהלום שבכתר

באזבי ידע שהוא קיבל יהלום.
מנצ׳סטר יונייטד כבר הייתה קבוצה חזקה, אלופה שזכתה גם בגביע.
אבל דאנקן אדוארדס היה משהו אחר. ילד בן 16 שכבר אז נראה מעל הרמה של כולם.
סר בובי צ'רלטון, אחד מגדולי השחקנים של אנגליה, אמר בעצמו.
הוא שיחק מול אגדות כמו פלה, אבל שחקן כמו דאנקן לא פגש מעולם.
אדוארדס ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת באפריל 1953, בגיל 16 וחצי, במשחק מול קארדיף סיטי שהסתיים בהפסד 3:1.
שנה וחצי אחר כך, כבר היה בנבחרת אנגליה, בגיל 18 בלבד ושבר את שיא הגילאים לזימון.
מי ששבר את השיא הזה היה מייקל אואן, שנים רבות לאחר מכן.
הוא שיחק 18 משחקים בנבחרת וכבש חמישה שערים, זאת למרות שלא היה מקובע לתפקיד אחד.

דאנקן שיחק עם החולצה מספר 6, אבל היה גם חלוץ כשצריך ובלם כשהסיטואציה דרשה.
היו שקראו לו All-around player, שחקן שיכול לשחק בכל מקום על המגרש.
הוא ידע לעשות את זה ברמה הגבוהה ביותר.
כדי להבין את הטאץ' המיוחד שהיה לדאנקן אדוארדס עם הכדור, חפשו את אחד השערים הזכורים שלו.

במהלך מהפנט במשחק חוץ מול גרמניה, הוא חתך בין שחקנים בסלאלום אלגנטי.
לאחר מכן אז שלח בעיטה חדה מקצה הרחבה, כזו שהשוער אפילו לא מספיק להגיב אליה.
למרות שזה היה משחק חוץ, הקהל הריע כאילו מדובר במגרש הביתי של אנגליה.
בכל זאת חצי מהאצטדיון היה מלא בחיילים בריטים שנכחו באזור בתקופה בגרמניה.
צריך לזכור, זו הייתה נבחרת גרמנית שהחזיקה בתואר אלופת העולם.
גם במשחקי מוקדמות מונדיאל 1958 אדוארדס היה הדמות המרכזית, כולל צמד מרשים מול דנמרק.
ברגעים קשים ההוראה של המאמן הייתה ברורה, להעביר את הכדור לדאנקן, הוא כבר ידע מה לעשות.

אהבת חייו השנייה של דאנקן אדוארדס

בשלב הזה, דאנקן כבר היה שחקן מפתח ביונייטד.
חלק בלתי נפרד מ"תינוקות באזבי", הדור הצעיר והכישרוני שטופח על ידי מאט באזבי.
הוא זכה באליפות אנגליה, ובגיל 19 כבר הגיע למקום השלישי בתחרות הבלון ד'אור.
אבל גם בחייו האישיים הוא זכה המון.
דאנקן הכיר את מולי ליץ',  צעירה בת 22 שעבדה בטקסטיל. השניים התאהבו והתארסו.
מולי הפכה לבת בית אצל משפחת אדוארדס ברחוב אלם 31, והקשר ביניהם הלך והתחזק.
עם הכסף שהרוויח, דאנקן קנה לעצמו רכב מוריס מינור.
מראה יוצא דופן באותם ימים, בטח עבור בחור צעיר.
הוא הקפיד לטפל ברכב בעצמו, כולל פוליש בחנייה ליד הבית.

החתונה עם מולי תוכננה לקיץ 1959, והחבר הקרוב בובי צ'רלטון היה אמור לשמש כשושבין.
במקביל, יונייטד המשיכה לדהור קדימה. שתי אליפויות רצופות והעפלה לאירופה.
כל זאת למרות הסתייגות מצד ההתאחדות האנגלית שלא אהבה את הרעיון של קבוצות מקומיות המתחרות מחוץ לאי. באזבי לא ויתר, והבטיח שהקבוצה לא תפסיד אף משחק.

ואכן, במקביל למאבק על אליפות שלישית ברציפות, יונייטד פגשה את הכוכב האדום בלגרד.
המשחק הראשון באנגליה הסתיים בניצחון 2:1, והגומלין נקבע ל-6 בפברואר 1958.
את המשחק האחרון על אדמת אנגליה שיחקה יונייטד מול ארסנל בלונדון וניצחה 5-4.
לימים המאמן האנגלי הארי רדנאפ סיפר:

"כולם רצו לראות את יונייטד באותו הזמן רק בגלל דאנקן אדוארדס. כולם דיברו על הפלא הזה שלא ניתן היה להוציא ממנו את הכדור".
גבוה, חזק, מהיר ומלוטש עם הכדור. דאנקן לא אכזב וכבש את השער הראשון במשחק בדקה ה 10.
את החזרה למנצ׳סטר ברכבת עשתה יונייטד עם חברו של באזבי, ווילי סאטינוף.
הוא היה איש עסקים יהודי שעסק במפעלי טקסטיל, ועל פי עדויות היה צריך להיות חבר דירקטוריון.
גם הוא הצטרף לנסיעה לבלגרד. ובאשר לדאנקן, הוא השאיר את הרכב שלו בינתיים בחנייה של בית הוריו ברחוב אלם 31.

הבית ברחוב אלם 31

אסון מינכן של מנצ'סטר יונייטד – הקשר הישראלי

בגלל החשש שההתאחדות האנגלית לא תאשר לדחות את משחק הליגה מול מוליכת הטבלה וולבס, מאט באזבי קיבל החלטה.
הוא שכר במיוחד מטוס לבלגרד.
היה לו חשוב לעמוד בלוח הזמנים של הליגה,  גם אם זה אומר לקחת סיכון.
פרט מעניין באותה תקופה נוגע לעוזרו, ג׳ימי מרפי, ששימש במקביל גם כמאמן נבחרת וולס. דווקא הקשר הזה הוביל למפגש יוצא דופן עם נבחרת ישראל.
בשנת 1958, ישראל הייתה אמורה להשתתף במוקדמות מונדיאל שייערך בשבדיה.
היא הוגרלה לשחק מול טורקיה, אך זו פרשה במחאה על שיוכה לאזור האסייתי.
גם אינדונזיה, שירשה את המקום, סירבה לשחק בישראל וביקשה מיקום ניטרלי, דבר שפיפ"א דחתה.
לאחר מכן הוגרלה סודן, שגם היא סירבה לשחק נגד ישראל מטעמים פוליטיים.

בפועל, ישראל הייתה אמורה להעפיל אוטומטית למונדיאל, אבל!
פיפ"א קבעה שזכות כזו שמורה רק למארחת ולזוכה בטורניר הקודם. לכן נערכה הגרלה לבחירת יריבה נוספת.

נבחרת וולס נגד נבחרת ישראל

בלגיה שנבחרה תחילה, ויתרה גם היא.
בסופו של דבר נקבע כי ישראל תשחק מול נבחרת וולס, אותה הוביל מרפי.
במשחק הראשון ברמת גן, כוכב וולס ג׳ון צ׳ארלס הכריע את ההתמודדות עם ניצחון 2:0.
באותם ימים, מרפי ובאזבי דנו בשאלה האם עליו להצטרף לקבוצה לבלגרד, אך באזבי העדיף לקחת איתו את ברט וואלי, מאמן נוסף בצוות.
ב-5 בפברואר, יום לפני האסון, ניצחה וולס את ישראל פעם נוספת, שוב 2:0 ועלתה למונדיאל.
המשחק הזה זכור במיוחד בזכות ההקרבה של השוער הישראלי יעקב חודורוב, ששיחק למרות זעזוע מוח אחרי התנגשות עם צ׳ארלס.
בסיום המשחק שחקני ישראל העניקו למרפי ארגז תפוזים מיפו.
הוא עלה לרכבת חזרה למנצ׳סטר עם חיוך, בלי לדעת שברגעים ההם בדיוק, חבריו לקבוצה התרסקו במינכן.

אסון מינכן של מנצ'סטר יונייטד – לו רק אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור

אנחנו מגיעים לרגעים הקריטיין האסון מינכן של מנצ'סטר יונייטד.
בשעה שנבחרת וולס שיחקה נגד נבחרת ישראל, מנצ'סטר יונייטד יצאה למשחק חוץ בבלגרד מול הכוכב האדום.
יונייטד סיימה שם בתיקו 3:3, תוצאה שהספיקה לה כדי להעפיל לחצי גמר גביע אירופה לאלופות, שם המתינה לה מילאן.
הדרך חזרה אמורה הייתה להיות פשוטה, אבל זו התעכבה כי ג'ון בארי, אחד משחקני הקבוצה איבד את הדרכון שלו. השהות הנוספת גרמה לכך שהמטוס המריא מאוחר יותר, ועצר לתדלוק ביניים במינכן.

במינכן מזג האוויר היה חורפי וקשה.  קור כבד ושלג יצרו שכבת בוץ חלקלקה על המסלול.
הנוסעים עלו למטוס, אך זמן קצר לאחר מכן התבקשו לרדת שוב בגלל תקלה במנוע.
ניסיון נוסף להמראה גם הוא נכשל, והנוסעים הורדו פעם נוספת.
האווירה הפכה להיות מתוחה, הקור חדר לעצמות והשלג המשיך לרדת.
באמצע כל זה, דאנקן אדוארדס שלח טלגרמה קצרה לבעלת הבית שלו ברחוב גורס אווניו 19: "כל הטיסות בוטלו. טס מחר. דאנקן".
דאנקן לא ידע שלטייס כבר יש תוכניות אחרות.

הניסיון השלישי והאחרון

בשעה 15:00 הודיעו לכל הנוסעים לעלות שוב לניסיון שלישי להמריא, כאשר הזמן דחק כי המשחק מול וולבס התקרב.
מישהו הציע לעבור לחלק האחורי של המטוס, ״שם זה בטוח יותר במקרה שיקרה משהו״, ודאנקן, בחשש מסוים, נענה ועבר לאחור.
המטוס התחיל לרוץ על המסלול, המהירות הלכה וגברה, אבל ברגע הקריטי היא לא הספיקה כדי להמריא, ומצד שני מהירה מדי מכדי לעצור.
המטוס החליק, יצא מגבולות שדה התעופה, כנף אחת פגעה  בבית והמטוב התרסק.
בתוך התופת, שוער הקבוצה הארי גרג התגלה כגיבור.
הוא הצליח לחלץ שחקנים ונוסעים מתוך המטוס הבוער, למרות שהסכנה לפיצוץ מידי ריחפה באוויר.
גם בובי צ׳רלטון היה בין הניצולים.

האסון במינכן הפך באותו רגע לאירוע ששינה את מנצ'סטר יונייטד, ולעד נחרט בזיכרון ההיסטורי של הכדורגל העולמי.
למרות מאמצי החילוץ, שבעה משחקני מנצ'סטר יונייטד נהרגו במקום.
הקפטן רוג'ר בירן, מארק ג'ונס, אדי קולמן, דיוויד פג, ג'ף בנט, ליאם "בילי" ווילאן וטומי טיילור שהיה שכן קרוב של דאנקן מדאדלי.
גם אנשי צוות מהמועדון נהרגו: וולטר קריקמר, אדם שתרם את חייו למועדון מאז 1920 ושימש כמעט בכל תפקיד אפשרי, כולל כמאמן ובונה מחלקת הנוער המיתולוגית ב-1937.
טום קארי, מאמן בקבוצה וברט וואלי, שהצטרף לטיסה במקום ג’ימי מרפי ונחשב לאיש שגייס את דאנקן לקבוצה.

הקרב על החיים

גם מאט באזבי נפצע קשה, ומרגע האסון שקוע בתחושת אשמה עמוקה.
בכל זאת הוא זה ששכר את המטוס, והוא זה שהרגיש שהאחריות עליו.
דאנקן שרד את ההתרסקות, אך מצבו היה קשה. שברים ברגליים, בצלעות, ופגיעת כליות חמורה.
מולי ליץ', ארוסתו, מיהרה לטוס למינכן, כמו גם ג'ימי מרפי, שבאותם רגעים כבר הבין שהוא חייב להחזיק את המועדון על הרגליים.
הוא לקח על עצמו את המשימה הקשה. לגייס שחקנים, לבנות סגל חדש, ולוודא שמנצ'סטר יונייטד לא תקרוס.
מולי שלחה טלגרמות תכופות להוריו של דאנקן ועדכנה אותם במצבו. הרופאים קיוו שיחלים, אך לא היו בטוחים אם אי פעם יוכל לשוב לשחק.

הרגעים האחרונים

בינתיים, מצבו של דאנקן החל להידרדר.
בתאריך ה-20 בפברואר, מגזין בריטי פרסם את הגיליון החודשי שלו כשעל השער התנוססה תמונה גדולה של דאנקן אדוארדס מחייך בגאווה במדי מנצ'סטר יונייטד.
בימים ההם, הוא עוד קיבל מכתבים אישיים מהאחים דאזלר, מייסדי אדידס ופומה, שהתחרו ביניהם גם על תשומת לבו של הכוכב הצעיר.
דאנקן קיבל נעלי אדידס חדשות, מתוך כוונה שיהפוך לפנים של המותג בבריטניה, זאת בתקופה שבה כמעט ולא ראו באנגליה מוצרים גרמניים בעין יפה, במיוחד לא בתחום הספורט.
אבל הנעליים היו טובות יותר, קלות יותר, ודאנקן לא היה מאלה שמסתכלים רק על דגל המדינה.

דאנקן נפטר

יום לאחר פרסום המגזין, ב-21 בפברואר בשעה 2:15 לפנות בוקר, הלב של דאנקן חדל לפעום.
הוא נפטר מפצעיו ומולי ליץ', ארוסתו, שאחזה בתקווה עד הרגע האחרון, חזרה הביתה איתו אך לא כפי שדמיינה.
ההלוויה התקיימה ב-26 בפברואר, ואלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין שבדאדלי.
מסע הלוויה יצא מבית הוריו ברחוב אלם 31, ועבר דרך כנסיית סנט פרנסיס, שבינתיים הספיקה להחליף את חלונות הזכוכית בציורים המתארים את דיוקנו של דאנקן.
גם מאט באזבי, שעדיין התאושש מהפציעות, הגיע להיפרד.
דאנקן נטמן לצד אחותו הקטנה, זו שנפטרה כשהייתה רק בת 14 שבועות. שם, על אדמת דאדלי, הסתיים מסלולו של אחד הכישרונות הגדולים שידעה הכדורגל האנגלי.

כאב שלא עזב לעולם

למשפחת אדוארדס לא נותר דבר מלבד כאב. ההורים, גלאדסטון ושרה אן, נותרו שבורים.
גלאדסטון עזב את עבודתו כמלטש מתכות, והחל לעבוד בבית העלמין, רק כדי להיות קרוב לקברו של בנו.
האובדן היה גדול עליו, והוא התקשה להמשיך בשגרה. מצבו הידרדר עד שהגיע כמעט לסף התמוטטות עצבים.
הרכב של דאנקן, אותו מוריס מינור שאיתו לא הספיק לנסוע למשחק מול ארסנל, נשאר בחניה של הבית ברחוב אלם, עומד ולא זז.
גלאדסטון לא נגע בו במשך שנים. רק בדצמבר 1974, כ-16 שנה אחרי האסון, החליט למכור אותו.
עד היום לא ברור מה עלה בגורלו של הרכב. ייתכן שכיום הוא היה שווה מיליונים.
מולי ליץ', ארוסתו של דאנקן, בחרה להתמודד עם האבל בפרטיות.
היא לא התראיינה מעולם, לא דיברה על התקופה ההיא בפומבי.
בשלב מסוים עזבה את אנגליה ועברה לארצות הברית, שם הקימה חיים חדשים בקונטיקט. היא נישאה ונולדו לה שתי בנות.

בשנת 2004, אחרי מותה, בנותיה החליטו להוציא למכירה פומבית את הפריטים שמולי שמרה במשך עשרות שנים.
מכתבים מדאנקן, התיק שליווה אותו במסע לבלגרד, ועוד חפצים אישיים.
חלק מהם נרכשו על ידי מוזיאון מנצ'סטר יונייטד, וחזרו הביתה, למקום שבו הסיפור של דאנקן תמיד יישאר חי.
גם גלאדסטון ורעייתו שרה אן נטמנו לצידם של שני ילדיהם, דאנקן וקארול אן בבית העלמין שבדאדלי.
משפחה קטנה, שסיפור חייה ונפילתה טבוע עמוק בזיכרון של הקהילה המקומית ושל עולם הכדורגל כולו.
למרות שנפטר בגיל 21 בלבד, המורשת של דאנקן אדוארדס ממשיכה לחיות.
רבים עדיין רואים בו את השחקן הטוב ביותר שידעה אנגליה. לא מעט ספורטאים ומומחים סבורים שאילו חי, היה זה הוא ולא בובי מור שמניף את גביע העולם של 1966 כקפטן הנבחרת.
גם סר בובי צ'רלטון, חברו הקרוב, אמר זאת בפירוש.

אגדה שלעולם לא תמות

מאט באזבי, שאימן שחקנים אגדיים כמו ג׳ורג׳ בסט, בובי צ׳רלטון ודניס לאו, איתם זכה בגביע אירופה לאלופות ב-1968, טען תמיד שאף אחד לא התקרב לרמה של דאנקן:
"הוא היה השחקן השלם ביותר שראיתי", אמר, "ענק, סלע, עם לב של אריה".
גם אחרים חלקו את התחושה הזו. טומי דוקרטי, שאימן את יונייטד בשנות ה-70, אמר בלי היסוס:
"אין לי ספק, אם היה חי, דאנקן אדוארדס היה השחקן הגדול ביותר בתולדות אנגליה".
ג׳ימי מרפי, האיש שגילה אותו, אמר בריאיון מאוחר:
"כשהייתי שומע את מוחמד עלי מדבר על עצמו בתור 'The Greatest', הייתי מחייך. כי הגדול מכולם היה באנגליה, וקראו לו דאנקן אדוארדס".

שחקנים גדולים נוספים מספידים

סטנלי מתיוס, זוכה כדור הזהב הראשון אי פעם, תיאר אותו כך:
"לדאנקן היה הכל. הוא היה בלתי מנוצח באוויר, חזק בתיקולים, והמיקום שלו על המגרש היה מושלם".
גם טום פיני, אחד הסמלים של נבחרת אנגליה, אמר בפשטות:
"הוא היה שחקן פנטסטי. לא ראיתי מישהו כל כך מצטיין בכל עמדה. היה לו הכל".
סר בובי צ'רלטון סיכם אולי בצורה המדויקת ביותר: "הוא היה אמור להפוך לשחקן הגדול בכל הזמנים".

סר בובי צ'רלטון לא הפסיק להנציח את חברו הקרוב. בכל טקס, בכל שלט, הוא היה שם.
בפארק פריור שבדאדלי, שם דאנקן נהג להתאמן ולשחק כדורגל בלי סוף, הוצב שלט לזכרו ביום שבו היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-70, בשנת 2016.
במרכז העיר ניצב פסל שלו במדי נבחרת אנגליה, ובבית שבו חי במנצ'סטר הוצב שלט כחול המציין את תרומתו.
בכל פעם שמישהו חשף את הלוט, היה זה סר בובי צ'רלטון, השושבין שלא הספיק ללוות אותו לחופה, אבל ליווה אותו בהנצחה כל חייו.

אם נחזור להתחלה, לשנת 1936, לדאדלי כבר הייתה נציגה ספורטיבית בולטת.
זו דורות'י ראונד, אחת מטניסאיות הדור, שזכתה פעמיים בווימבלדון ופעם באליפות אוסטרליה והגיעה למקום הראשון בעולם.
למרות הישגיה המרשימים, לא היה ספק למי שייך הלב של העיר.
דאנקן אדוארדס הפך לדמות הכי משמעותית שצמחה שם, אגדה של ממש.
על שמו נקראו רחובות, נבנה מוזיאון, ונפתח מרכז ספורט הכולל בריכות ואולמות לפעילויות, כולם נושאים את שמו בגאווה.
דאנקן הפך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של דאדלי.

דאנקן אדוארדס – Forever Young

במספרים, הוא הספיק לרשום 18 הופעות במדי נבחרת אנגליה, בהן כבש 5 שערים.
ביונייטד שיחק 177 משחקים, כבש 21 שערים, וזכה פעמיים באליפות ופעם אחת בגביע. כל זה עד גיל 21 בלבד.
אבל יותר מהמספרים, זה היה הכישרון הבלתי רגיל שלו. כפי שאמר עליו סר מאט באזבי, השחקן השלם.
יש שחקנים עם בעיטה אדירה, אחרים מצטיינים במסירה, ויש כאלה שידועים בהגנה חזקה.
דאנקן היה כל אלה יחד והוא היה רק בתחילת הדרך.
במסע אסון מינכן של מנצ'סטר יונייטד ודאנקן אדוארדס, כשהגעתי לבית ברחוב אלם 31, למדתי שהוא נמכר ממש לא מזמן פי 7 מהמחירון.
כי גם שנים לאחר מותו, דאנקן אדוארדס היה שווה יותר מכולם.